top of page

סיפורים אישיים

דולק.jpg

דולק ושערי האינקוויזיציה

ביום שנולדתי לקח דולק פטריק ג'ארה גדולה והכניס בה דובדבנים, סוכר ומים והכניסה למרתף. כעבור 13 שנה הוא הוציאה והגיש ליקר וישניה לאורחי המסיבה. 

האיש הזה, ששמו המלא אברהם דולק אדולף פטריק, שנולד בגאליציה ב1919 לאשתו השניה של סבא רבא שלי, הוא האדם שבזכותו הנני גרונטולוג. 

בגיל 16 שלחה אותו אימו לפלשתינה עם מטבע זהב אחת והבטחה שלא ישכח לומר עליה קדיש. אחיו, יצחק, סבי ע"ה, אסף אותו מהנמל ולקחו לקיבוץ קרית ענבים. חדר לא היה עבורו, בקושי מצא עבורו מיטה. בשנת 40 התגייס לחטיבת הנדסה של הצבא הבריטי והוצב במדבר הלובי.

משם זרמו הסיפורים המרתקים ששבו את ליבי והפכוני לגרונטולוג. גרונטולוג באופן רשמי, אבל בפועל עדיין נער שמכור לסיפורי זקנים.  

ההקצבה היתה מימיה אחת ולמעט שתיה הייתה צריכה לשמש את החיילים לשני מסדרי גילוח קפדניים. בחופשות היו יוצאים לקהיר להתרועע עם יצאניות. 

משם עברו לאיטליה, שם גילה דולק את הציור, הפיסול ושם התפתחה האהבה הגדולה שלו לאופרה. 

סיפר שהחבר׳ה בפלוגה היו צוחקים עליו שהם מתעניינים בחצאיות הצעירות ורק פטריק מתעניין בעתיקות.

כשחזר לקיבוץ עדיין היתה חסרה מיטה עבורו. איכשהוא התגלגל ללול והפך ללולן מקצוען. ההתמחות שלו הייתה זיווג נכון בין זני תרנגולות שהולידו מטילות משובחות. על כך גם זכה בפרס. 

בזמנו החופשי היה סורג גובלנים במסרגה אחת וצופה בשידורי אופרה. לקראת ראש השנה היה מפגין את המומחיות שלו בהכנת עוגות דבש. 

כשהייתי מגיע אליו בשבתות לרוב, היו פניו מאירות ומיד היה קורא לי בכינוי שדבק בי "מוטקה". מעין תרגום לכינוי החיבה האידישאי "זיסאלע". ראשית היה מחמם לי מרק או מכין לי ביצה. גם אם הפצרתי בו שישב איתי לדבר, חייב היה להכין דבר מאכל עבורי. כמו נוצר הפסוק החז"לי בעבורו "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה". 

לפני למעלה מעשרים שנה נכנס לניתוח לב ב"שערי צדק", ניתוח שלא הצליח שגרם לו לכנות את בית החולים "שערי האינקוויזציה". בעקבות הניתוח שנים לאחריו, נוצר סיבוך ונאלצו לכרות את רגלו הימנית עד הברך. 

בערב ראש השנה לפני 11 שנה, ביקרתי אותו בבית אבות במעלה אדומים. הוא בכה בפני על כך שזרקו אותו במקום שכוח האל הזה, הרחק מהבית ומהקיבוץ. 

בערב סוכות היה מאושפז בהדסה עין כרם. כשהגענו אחותי ואנוכי לביקור מיד אורו עיניו. ביקש שנשב, ושאל מה נעדיף לשתות, קפה או תה? כך במהלך הביקור למרות הבלבול שאפיין את זרם מחשבתו, שאל שוב ושוב מה נרצה לשתות. 

רגעים אחרונים של הכנסת אורחים. 

באותו לילה עזב את העולם. 

מרחק לא רב ממחלקת היולדות שם אני נולדתי. 

זכינו להיפרד ממנו.

סבתא מיכל

זו תמונה שצולמה לפני 25 שנה לערך

סבתי עם המטפחת המסוגננת והמעיל האצילי

כיאה לייקית שגדלה בדיסלדורף

בילדותי הייתה שרה לי שיר נדנדה בגרמנית

ובנערותי מקרבת אותי אליה במגע ובשיחה

כאן בתמונה אני עוד יכול להתקרב אליה.

חלפו חמש שנים מזמן התמונה

ומחלת האלצהיימר החלה לתסוס בסבתי

ואז החלה להתרחק ממני ומשאר בני המשפחה

והחל להתמצק בה המבט הקפוא

ואני נבוך מנסה לתקשר איתה מילולית בכל מיני צורות, 

אבל המבט שלה אף פעם לא מתרכך והמילים שלה ממאנות לצאת.

ואני והורי עומדים שם אבודים 

ואין מי שידריך אותנו וינסה לעזור לנו למצוא סדק בחומה הבצורה שהיא בנתה סביבה.

זו אחת הסיבות שגרמה לי לבחור במקצוע

של מציאת נתיב תקשורת לחולה הדמנציה

של עזרה למשפחות שמרגישות

שאימם או סבתם האהובה בנתה סביבה חומה בצורה

ואין הם יכולים יותר לגשת. 

ואני מאמין שאפשר כמעט בכל שלב לסלול נתיב גישה.

סבתא מיכל
On the Marina

ברוך רוחץ אברי אשתו במגבת לחה ובמשיכה רכה

שערותיה מדובללות, קרושות מחוסר שמפו, פניה חיוורות, בטנה נפוחה מחוסר תזוזה. על השידה לצידה, תמונתה עם אישה מימי בחרותם. יפים וקורנים. לשונה מלאה תלונה על מר תזונתה, על האוכל שטרחה המטפלת עבורה, אך אינו ערב לחיכה.

 

שוב ושוב תיתפס בדיבורה אל אותה התעלפות מסתורית שפקדה אותה, כך סתם בפתחה של מרפאה ללא התראה מוקדמת. ונפקדה סיבתה מעיני הרופאים שבחנו כליותיה, ראשה ועצביה ומצאו מאום. על כן לא תתאמץ לחזק רגליה לעמידה והליכה, מפחד הנפילה הגדולה.

 

בעלה יטרח עבורה, על מיטתה נאמר ברוך מחליף טיטולים צואים, ברוך רוחץ אברי אשתו במגבת לחה ובמשיכה רכה. תאמרנה המטפלות, אין בעל כמותו בכל המרחב, הלוואי אישי ינהג בי כך ברבות השנים. למרות חרדתה המאבנת תזוזתה, עד כה לא הציג הלחץ ברהבו כי רב, את פצעיו הזדוניים.  

את ביתה יחידתה איבדה בתאונה לפני עשרות שנים. נכדתה נתרחקה ונתיישבה מעבר לים. לא נותרה אוזן נשית בקרבתה להכיל צרותיה, אלא בעלה שוחר הטובות. נוהג הוא לדרבנה שוב ושוב לתנועה, לאכילה, להודיה על היש. 

הו מיסיונריות שכזו עלולה לייאש. 

ריטה גרה בבניין מוזנח, קומה שלישית ללא מעלית, לא פלא שלא יצאה את ביתה מזה שלוש שנים, אני מטפס לאט, מתקשה להרים את רגלי הימנית לעבר המדרגה הבאה. בעיה עצבית מפותחת, סבור הנוירולוג, חשד לטרשת נפוצה. כעת זהו שלב חוסר הודאות, מצפים לבדיקת ההדמיה, בעוד חודש אולי יתבהרו דברים.

 

אני מזכיר לעצמי שעלי לדפוק על דלת ביתה של ריטה, בחוסר ודאות ובסקרנות לגבי התנהגותה, כאילו לא הכרתיה מעולם. לא לתייגה, כאישה המתלוננת, המהירה לכעוס על בעלה, אלא כעל אישה השוכבת במיטתה, ועתידה לפעול בצורה מסוימת ובלתי צפויה בתוך המרחב. 

כשרע לי אני משוחחת עם עצמי

איזבלה גרה בבית קטן בשיפולי רמת גן. יש לה גוו זקוף ומבנה גוף רחב, מעט גברי. היא הולכת בצעדים ברורים בתוך נעלי ריצה איכותיות. בצהרי ערב ראש השנה נפלה במטבח. למזלה רק הכתף נחבטה בשיש. מאז נפלה עוד פעמיים. רופא המשפחה יכתוב בדו"ח את המושג היבש "נפילות חוזרות", אך עבור איזבלה אלו הם עדויות צורבות אודות בגידתו של הגוף, וחוסר האונים נוצר מהרגעים הבלתי-צפויים בהן הן קורות. בפעם האחרונה נאלצה לזחול אט-אט אל הטלפון בכדי להזעיק את בנה שיקימה מהרצפה.

 

לאחר הנפילה האחרונה, פנתה איזבלה אל הביטוח הלאומי שיאשר לה עוד שעות סיעוד ועזרה טיפולית. בחמש השנים האחרונות פקדה את ביתה של איזבלה המטפלת 3 פעמים בשבוע למשך 3.25 שעות. זו רמת הנכות הסיעודית הנמוכה מבין השלוש הקיימות המסדירות את הטיפול הביתי על פי חוק הסיעוד. אם תקודם אל הרמה השנייה תוכל המטפלת לסייע לה ברחצה, קניות וניקיון הבית חמש פעמים בשבוע המייצגות 16 שעות שבועיות. הדין נחרץ ע"י האחות מביטוח לאומי, הקרויה בעגה המקצועית, "האחות המעריכה". האחות ביקשה מאיזבלה ללכת להתיישב על האסלה ואז להתרומם. לבנה היחיד שנכח בבדיקה, סיננה בפולנית, שפתם הסודית בזמן הבדיקה" זו כלפתא שום דבר טוב לא יצא ממנה". ואכן תוספת השעות לא אושרה לאיזבלה. עכשיו משסיימה לתאר את השתלשלות אירועי האחות, דמעות זולגות מעיניה, ומלשונה נשלפות מילים קשות על ערלות ליבו של המוסד לביטוח לאומי. 

מי יבטח את איזבלה מהנפילה הבאה?   

 

הבן היחיד של איזבלה גר במצפה גלילי, הנכד גר קרוב, אבל עסוק מאוד בלימודים, בקושי בא לבקר, רוצה להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. "אני לא מאמינה בלופט געשעפט הזה", היא אומרת, "אני פסיכולוגית של עצמי, כשרע לי אני משוחחת עם עצמי. כמו למשל כשאני יודעת שהבן בת"א, ולא בא לבקר, אז אני מסבירה לעצמי בקול שעדיף שלא יבוא מתוך הכרח או תחושת אשם, שיבוא מתחושת רצון." 

בביקור שלאחר ראש השנה סיפרה לי על שיטת האוטוסוגסטיה שפיתחה. באותה עת, נפרדתי מחברתי, שהאשימה אותי על מבטי הביקורתי המציף את חסרונותיה הגופניים ומערער את בטחונה. אז בוקר אחד התיישבתי על הכורסה במרפסת, והתחלתי לדבר אל עצמי בשפתה, כעצתה של איזבלה. 

שוחחתי עם עצמי

על הכרס המשתפלת,

על השומות השמנמנות והכהות-כעורות 

מתוכן צומחות שערות ארוכות מעוקלות. 

מדד החשיבות העצמי צנח, והרגשתי מעט קלילות פושטת באברי.

סטלה של טמבל אשר יודע לסנוט בעצמו. 

בביקור הנוכחי רציתי להמשיך ולחקור אותה עוד אודות השיטה, אולם ראשה היה נתון לחרפות וגידופים כנגד פקידי המוסד, המאפשרים לה רק 3 מקלחות שבועיות בקיץ המיוזע העומד לפתחנו.  

Old Begging Woman
Portrait of an aged person

התקליט של מרסל שבור, משמיע את המילה תודה ללא הפסקה. מפלצת מוחית בשם "דמנציה" יכנוה המומחים. בין רשימת התודות היא מגניבה אלי משפטי אהבה "כמה הלב שלי קרוב אליך" "אף אחד לא רוצה לישון עם זקנה כמוני, אולי תבוא לישון איתי הלילה". בסיום כל משפט מפתיע שכזה תשמיע רעם צחוק. 

המשפטים הישירים לוקחים אותי בזיכרון אל צבי, זקן שליוויתי בכפר הגמלאים, בשעה שהיינו מטיילים בשבילים הפסטורליים, לפתע היה נעמד ליד עץ ומשתין. לפעמים היה זורק הערה סקסיסטית לשומרת בכניסה. הסופר אגו נחלש והאיד יחד עם היצר המיני מתחזק, יאמר הפסיכולוג, שלימדני באוניברסיטה לימודי מבוא.

 

בינתיים מרסל ואני מתחילים לשחק דומינו, משחק שהיא מתורגלת בו מזה 70 שנה עוד מעיראק. אני מנסה לספר לה על חווית הצפייה בסרט "מפריח היונים" ועל החרמנות המפתיעה שנטפה ברחובות בגדד. היא מתקשה להבין, וגם מתקשה לזהות את נקודות הדומינו.

 

יש לה שיער שופע וקצר, עם שביל באמצע מאוד מובחן. מדי פעם ביתה מגיחה, מסיטה את השיער וצועקת דבר מה לתוך אוזנה השמאלית. השמיעה באוזן ימין חלשה. המטפלת הפיליפינית מגישה לפניה כרטיסים של משחק זיכרון ובוחנת יכולת זיהוי ושליפה של מילים פשוטות. 

גם בזיהוי היא מתקשה אבל לפחות היא לא מעוכבת רגשית. 

כמה הלב שלי קרוב אליך

  • פייסבוק
bottom of page