כלניות

כשאנחנו שרים ביחד ורוקדים ריקוד קטן, אני חש שנרקם בינינו קשר עמוק ועוקף הגדרות רגילות.

אנחנו מסתובבים במרחב שבמידה מסוימת תלוש מהמציאות

כשאני מגיע למ. היא בדרך כלל במיטה בעיניים עצומות, מגלה התנגדות לביקור. אז אני משמיע את ״כלניות" של שושנה דמארי, ובעיניים עצומות היא מתחילה לשיר. אני ממשיך עם פסקול של שירים מהתקופה, ומנסה להביא אותה למצב ישיבה בכדי שתוכל לראות את הזמרת על המסך הסלולארי בצורה טובה יותר.

בכדי לשכנע אותה לקום ולצאת מהחדר אני בדרך כלל "מנגן" על תחושת האורח שמתקשה לאכול לבד.

כשאנחנו קמים, כבר אחרי כמה צעדים, כיוון שהיא קלת רגליים, אני מוביל אותה לריקוד קטן לצלילי השיר האחרון ששמענו. תגובותיה בזמן הריקוד הם של צחוק וחיוכים, ואנו ממשיכים ומסתכלים על הים או בתמונות הנכדים. אבל כל העת יש לה דחף כמעט בלתי נשלט לחזור למיטה. אם לרגע לא היית על המשמר היא מחפשת את דרכה חזרה למיטה, מקור הנחמה.

כשאנחנו שרים ביחד ורוקדים ריקוד קטן, אני חש שנרקם בינינו קשר עמוק ועוקף הגדרות רגילות.

אנחנו מסתובבים במרחב שבמידה מסוימת תלוש מהמציאות. אנחנו לא מתעסקים בפרטים המוגדרים של המציאות, אלא ממריאים בזמן לימי המוסיקה וההנאה של תל אביב הקטנה בה גדלה.