מקהלת בית הכנסת של דרום אפריקה

עבורי זהו החופש היצירתי לקחת שיר פושטי ולפסל ממנו לוחות חדשים, דיברות ראויות עבור המטופלת, לרענן עבורנו את מפגשנו

פ. בת ה-99 נהגה לשיר במקהלת בית הכנסת בדרום אפריקה. אנחנו מתחברים דרך הניגונים והשירים. בגלל גילה המופלג וירידה קוגניטיבית המלווה אותה, קשה לה להיזכר במהותו של כל חג.

בשישי האחרון חיפשתי עבורה סרטון ביוטיוב, המסביר באנגלית את מהותו של החג. ילדה נחמדה דיברה על כך שבבית כנסת משמיעים את 10 הדיברות כמו שבני ישראל קיבלו עליהם אותן בהר סיני. חיפשתי שיר שמתחבר לאחת הדיברות ומצאתי רק שיר לקדושת השבת, שבנה של פ. לימד אותנו בזמנו. והוא הולך ככה "אילו היה לי כוח, הייתי הולך לשוק, הייתי עומד וצועק שאבעס היום ל-ה'".

כשאנחנו שרים את השיר אני מעודד את פ. לפתוח את הפה, ולהאריך בהברה האחרונה. כי היא כבר לא בקהילה המנומסת בדרא"פ, כאן במזרח התיכון נהוג לפתוח את הפה ולצעוק בקולי קולות. האמירה התרבותית הזו שלי לרוב מצחיקה אותה. אני מחפש עוד שירים שיתחברו לשאר הדיברות אבל מתקשה למצוא שיר מהפנתיאון המוכר שיתחבר לציווי "לא תנאף". אז אני מאלתר על השיר האידישאי "טומבלליקה". זהו שיר קליט וקצבי שלא נחשב לפאר היצירה, ובעיני אימי הידענית בתרבות האידית, אף כנחות. בכל מקרה הפזמון שלו נגמר במילים "פרייליך צול זיין", ובתרגום לתהילים "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה".

אז אני שואל את פ. - אחד עשר מי יודע-אחד עשר אני יודע, אחד עשר- פרייליך צול זיין.

השיר מספר על בוחער חכמולוג שמתגרה במיידלע אחת ושואל אותה שאלות קנטרניות.

אחת השאלות היא "וואס כאן ברענען אונט נישט אויפהרען״, משמע - "מה יכול להישרף אך לא להיגמר?" והמיידלע עונה לנארישער בוחער - "ליבע כאן ברענען און נישט אויפהרען". משמע - "האהבה שורפת אך לעולם לא נגמרת".

אמרתי ל-פ - הנה מצאנו את הדיבר השנים-עשר שמלמד אותנו לאהוב את כל ברואיו, ולהגיד לא רק

מיינע ליבא שוועסטער או מיינע ליבא בובע, אלא גם מיינא ליבע שוויגער!

לפי מסורת הבדיחות היידישיסטית היחסים המורכבים ביותר הם עם השוויגער-החותנת. עבורי זהו החופש היצירתי לקחת שיר פושטי ולפסל ממנו לוחות חדשים, דיברות ראויות עבור המטופלת, לרענן עבורנו את מפגשנו.