פיוטים מבית אבא

הרגעים, בהם אני הופך לדיג'י אישי של מטופל ובוחר את השיר הנכון לעיתוי המתאים, הם הרגעים בהם אני מתמלא סיפוק

כשהכרתי את א. ידעתי שהוא גדל בחיפה לאבא שהרבה לעשות עסקים עם האוכלוסייה הערבית בעיר. תוך כדי תרגילי התעמלות עודדתי אותו בקריאות ״שאטר״ (גיבור בערבית) - לא להישבר ולהמשיך עם עוד כמה תנועות להשלמת המשימה. עם הזמן גיליתי ש"מוסטאפה יא מוסטאפה" הוא אחד השירים שמדליקים אותו לרקוד. הוא מכיר גם את המשפטים בצרפתית בשיר, כיוון שכסטודנט למד בשוויץ.

הבעיה העיקרית של א. בתוך הדמנציה היא שליפת המילים. הוא מתחיל משפט מחפש את הפועל, מוצא אותו, אבל את מושא המשפט הוא מתקשה לחלץ. הוא מנסה שוב ושוב לרוב ללא הצלחה, וזה ממש מתסכל אותו. עם הזמן, לעיתים כשאתה מציע אפשרויות למילה החמקמקה, אתה מצליח וקוטע את שרשרת התסכול המתמשכת.

בשלב מסוים גיליתי שהוא מחובר לבית כנסת המקומי בשכונה ומדי פעם הוא מתפלל בערב שבת במניין האשכנזי. אולם כשהשמעתי לו פיוטים אשכנזיים הוא עיקם את האף. כיוון שאני חי עם אישה בעלת שורשים בבליים, השמעתי לו את יקיר העדה, משה חבושה. פיוטי הימים הנוראיים כבשו את ליבו והוא ביקש לשמוע את חבושה בכל מיני הזדמנויות.

לקראת ראש השנה השמעתי לו "עת שערי רצון" שפותח את תפילת ראש השנה ברוב הקהילות היהודיות יוצאות ארצות ערב. כאן הוא ממש הפתיע אותי כשזכר את כל מילות הפיוט הארוך. הוא נכנס לקצב, הניע את ידיו, עצם את עיניו ואני חשתי שגיליתי עוגן מוזיקלי בחייו. מה שהפתיע הוא שבתו שמכירה אותו היטב, לא ידעה כלל שהוא מחובר כל כך לעולם הפיוטים. ולמרות שניסתה להשמיע לו פיוטים בהזדמנויות שונות, היא דיווחה שהוא לא מתחבר.

הרגעים, בהם אני הופך לדיג'י אישי של מטופל ובוחר את השיר הנכון לעיתוי המתאים, הם הרגעים בהם אני מתמלא סיפוק.