שוער, תמיד שוער

״זה כמו במשחק גביע שנכנס להארכה ועוד מעט הולכים לפנדלים. מיד מגיעים המעסה והפיזיותרפיסט ומשחררים לשחקנים את השרירים". הוא מביט עלי בחצי חיוך ואומר "אבל אני שוער, רק שוער, ולשוער אף פעם לא מעסים את השרירים"

ל. מתגורר במגדל עירוני עם אשתו המסורה ומטפל הודי שמגיע מ"סיקים", חבל ארץ הררי ויפהפה על גבול סין.

גופו של ל. גדול, מוטת כתפיים רחבה, כפות ידיים ענקיות כיאה למי שעמד בשער של קבוצה מהליגה הלאומית בשנות ה-60 של המאה ה-20. הוא ממעט לדבר, כידוע הדמנציה מקשה על היכולת לשלוף מילים.

אני תופס את ל. כמשוגע על כדורגל, לכן הזיקה שלו למסירות שונות ומשונות עדיין חזקה בעיני. בשלב מסוים אני אף מנסה להתמסר איתו בשני כדורים. ללא אהבתו לכדור וללא משחקי המסירות קשה היה לגרום לו לקום מכורסתו הנוחה, ולגרום לו לנוע הלוך וחזור בחדר, להעלות במקצת הדופק ולשמן מעט את מפרקי הרגליים החלודים.

"קבל כדור חצי גובה לקורה שמאל" אני מכריז ושולח כדור הרחק מגופו.

"קבל אחת לחיבור ימין" אני מכריז ומיידה כדור אלכסוני גבוה.

והוא קוטף את שניהם בקלות.

אחרי שמעט התנשף והתעייף, אני מושיב אותו על הכסא ומנסה לעשות לו מספר תרגילי מתיחה. אני שם לב ששרירי השוקיים שלו ממש נוקשים. אני מנסה לעסות אותם מעט והוא מגלה התנגדות.

אני מסביר ״אנחנו אחרי המאמץ, אחרי המשחק, כדאי לשחרר את השרירים. זה כמו במשחק גביע שנכנס להארכה ועוד מעט הולכים לבעוט פנדלים. אז מיד מגיעים המעסה והפיזיותרפיסט ומשחררים לשחקנים את השרירים". הוא מביט עלי בחצי חיוך ואומר "אבל אני שוער, רק שוער, ולשוער אף פעם לא מעסים את השרירים בזמן הזה".